לידים, לידים, לידים, או: חייל מוריד תחתונים שלו ונותן לסטלה שם, טלפון ואימייל שלו, מיד!

בדיוק כמו מרלון ברנדו שאהב לנגן לעצמו בווליום גבוה את הוולקיריות המעופפות של ואגנר במטסי ההפצצה מעל חיילי הויאטקונג ב"אפוקליפסה עכשיו" ואת "ריח הנפאלם על הבוקר", כך אני אוהב ריח של לידים טריים ולאו דווקא בבוקר, אלא בכל שעה של היום. זה נותן לי הרגשה טובה, שאני עושה עבודה טובה עבור הלקוחות שלי. שאני מעביר להם לידים שהופכים למכירות. כי לידים הם כמו זרעים שעפים ברוח ונקלטים בדיוק בגומה שהכנתי עבורם באדמה מראש. אני יודע שהם, לקוחותיי, משגשגים בזכותי ובזכות הלידים שלי ושכל הסיפור הנפוח הזה של שנים במשרדי פרסום עם מכונות לוואצה ופרקט למינציה ו/או חדרי פרזנטציה שעברתי במהלך הקריירה שלי היו שווים את כל המאמץ אחרי הכל. כל-כך אני אוהב לידים חדשים, שאני נוהג להציץ לי מדי כמה דקות בבלקברי שלי, (אחחח, איזה מכשיר מטומטם זה שלא נותן לעדכן מספר של מישהו תוך כדי שיחה), רק כדי לראות כמה לידים זרמו באותה דקה מעשרות דפי נחיתה, אתרים ובאנרים שונים שיצרתי אל מערכות ה-CRM של הלקוחות המרוצים שלי. האם מכרתי ללקוחותיי סיסמאות? טקסטים? קריאייטיב? ובכן, לא ממש. כבר לא. במשך שנים מכרתי את הקריאייטיב עצמו, לפי מחירון מוסדר, ואז גם נאלצתי לפאר אותו בתור נחתום פטפטני במיוחד כדי להצדיק את העלויות השערורייתיות אבל האינטרנט והעבודה במודל לידים פטרה אותי מעונש זה. "אתם יודעים מה?", אני אומר ללקוחותיי, הסיסמאות שלי נבובות, הכותרות חלשות והטקסטים שאלוהים ישמור, עילגים למשעי. רק מה, אתם תשפטו אותי בבקשה לפי איכות הלידים הנכנסים. דברו איתי באחוזי סגירה ופרטו ככל שתוכלו כדי שהמידע יוכל להזין אותי ולאפשר לי לטייב את הקמפיין עוד ועוד. 1200$ לסיסמה? הצחקתי אותי. ומה אז? הלקוח ירגיש את תרומתי האמיתית לביזנס? נהההה. לא מעניין. אצלי הלקוחות רוכשים מכירות, מכירות על הנייר, מכירות בפוטנציה, מכירות שהם צריכים לסגור, אבל בטח ובטח שלא "קריאייטיב". את זה אני משאיר לדינוזאורים ולחברות האינטראקטיב.זאת הסיבה שכבר שנים לא מכרתי קריאייטיב ושבכל הסכם שאני עורך עם לקוח הדבר מובהר היטב בצורת המשפט הבא (בגלגולים שונים): "החברה תיצור ותפיק את חומרי קמפיין הלידים על חשבונה והזכויות על חומרים אלו יישארו בידיה". פשוט ככה. לא "דור שלם דורש שלום", לא "כשהחומוס אחלה הכל אחלה" ולא בטיח.
לקריאת המאמר השלישי בסדרה לחץ כאן
חזור »